הנה הבוקר הגיע ושום דבר לא ישתנה
קמתי יצאתי מהחדר ואפילו בוקר טוב הם לא אומרים,
רק צעקות,טענות,מטלות זה מה שהם אומרים
בוכה אני בחדר בלילות ואותם זה אפילו לא מעניין,
תמיד שהם צריכים משו להם אני עוזרת, 
תמיד שהם צריכים תמיכה בהם אני תומכת,
כשהם חולים בהם אני מטפלת,
אך מה איתי? 
הם חושבים עליי בכלל?
הם מעריכים אותי בכלל?
הם תומכים בי בכלל?
לכל השאלות והאלה יש רק תשובה אחת: לא.
להם לא איכפת ממני, אפילו שאני אותם צריכה כדי לקבל מילה טובה , תמיכה ועוד, את זה הם לא נותנים.
למה?
לשאלה הזו אין תשובה.
כל יום שעובר בישבילי הוא אותו דבר
הולכת לבית הספר בבוקר חוזרת בצהריים 
עושה את המטלות שהם נותנים, הולכת לעבוד בעבודה של אבא עוזרת לו במה שצריך וגם לאמא , וזהו נגמר היום הולכים לישון וקמים לאותו יום ביום למחרת.
כשאני מדברת איתם על מה שכואב לי הם כועסים ואף מרביצים ומקללים.
כשאני עצובה ומוטרדת הם מוסיפים מלח על הפצעים
כשאני רואה בשעת לילה מאוחרת את השכנים והשכנות חוזרים אחריי בילוי אני בהם מקנאה, כי אני לעולם לא ראיתי אושר כזה של אחריי בילוי משותף עם חברות וחברים.
רק בית בצפר עבודה זה החיים שלי
ואם אני יגיד משו נגד זה, יהיה לא טוב.
ליפני כמה זמן דיברתי עם עובדת סוציאלית על המצב בבית והיא הזמינה את הוריי , אבל לאחר הפגישה היו צעקות ריבים ואף מכות.
רק המחשבה שאין לי למי לפנות או למי לבכות למה בעולם הזה אי אפשר לסמוך על אף אחד. 
אפשר רק על עצמך.
כמה פעמים ניסיתי לשים סוף לחיי, אבל זה עבר ללא הצלחה , אני כבר מיואשת ומרגישה חסרת אונים ,
אבל התקווה שיש לי שזה ללכת לצבא ולבקש לא לחזור הבייתה.
כי מה שווה לחזור הביתה בידיעה שאת חוזרת למקום שלא מעריכים , מכבדים , תומכים , ואוהבים אותך.
בבית הספר יש לך רק את ה 4-5 חברות שעליהם את סומכת ושהן אוהבות ותומכות בך במה שצריך, וכל הבנות בשכבה ובבית הספר רק מנצלות את זה שאת חלשה ולא אחת שכשאומרים לה איזה מילה לא טובה היא מחזירה ומייבשת את אותו \אותה אחת
כי בעצם אין לי את הכוח לענות, אז מהיסודי ועד לתיכון סבלתי גם בבית וגם בבית הספר מעלבונות ממכות, מקללות ועוד מלא דברים שאני לא מאכלת לשונאים שלי.
אני פונה לאותן ילדות שההורים שלהם עושים להן את הדברים שאני חווה בכל יום ללכת לדבר עם פסיכולוגית,עובדת סוציאלית או מישו אחר מהרווחה וללכת מהבית, כי בעתיד זה ייתנקם בכן, יהיה לכן כ''כ קשה אחר כך להישתקם אחריי כ''כ הרבבה שנים וזה מניסיון.
היה לי כ''כ חשוב לכתוב את המכתב הזה ולהיזדהות עם כמה וכמה בנות שהחייים שלהן הן כמו שלי, ושאותן בנות בבית הספר שמנצלות את זה שיש בנות כמוני וכמו עוד כמה שהן חלושות והן יורדות עליהן והכלף אז לאותן בנות יש לי להגיד דבר אחד:ת-פ-ס-י-ק-ו זה יחזור אליכן כמו בומרנג רק ביותר גדול.